תקשורת על בורקס

ד"ר ענת קופ

ערב.
ריח של בורקסים טריים עולה מהשולחן ומתחרה בריח זיעת הגופות הגבריים שבחדר.
אבל מה שבולט ברגע זה הוא דווקא הרעש. כולם מדברים עם כולם. הניסיון לנהל דיון מתורבת נכשל כשלון חרוץ. הם אמוציונאליים וצעקניים. אני תוהה כמה זמן יניח המנהל לכאוס הזה להמשך וכיצד יפסיק אותו.
אני מסתכלת על שרגא, המנהל, ומסמנת לו בראשי לקחת פיקוד.
   - "שקט!"
שרגא מרעים. לוקח לצוות כמה שניות ואז הם משתתקים.
אני מסתכלת מסביב, עוברת אחד, אחד. זהו צוות הנהלה גדול, אכפתי ומסור. יחד עם זאת הם חסרי בשלות רגשית. הדבר מתבטא בסגנון השיח, בחוסר היכולת להבחין בין עיקר לטפל ובעיקר- בליקוי בחשיבה מערכתית רחבה וארוכת טווח. לגברים הללו יש ראיה ילדותית.
שרגא מוזג לעצמו סודה ואומר :
   - "אני רוצה לנהל דיון ולקבל החלטה אבל ככה זה לא ילך. אני רוצה לשמוע כל אחד מכם, אז לפי סדר בבקשה- ואני מזהיר אתכם- בלי צעקות!"
כולם מסתכלים עליו ומחכים.
   - "טוב, רוני, תסביר בבקשה מה קרה הבוקר ולמה אישרת את חופשתו של קובי".
   - "מה זאת אומרת?!"
שואל- צועק רוני כשהוא מתיישר על הכסא ומיד נשמעים שוב מלמולים מכל עבר. עוד רגע ושוב בלגאן בחדר. אני מתערבת :
   - "רוני, אנחנו מנסים לדבר. נדמה לי שבחדר הזה ישנה בעיית תקשורת קשה. או שאתם צועקים או שאתם שותקים. בכל מקרה אי אפשר להבין אף אחד מכם. שרגא מנסה להבין את קו המחשבה שלך ואת מערכת השיקולים שלך. בסופו של דבר אתה מנהל והחלטה שלך משפיעה על מעגלי עובדים רבים וכן על שאר הצוות הניהולי. אז תשתדל להסביר מה היה הרציונאל הניהולי במקרה הזה".
   - "טוב, קובי לא יצא כבר הרבה זמן לחופש, הרגשתי שהוא לחוץ ושהכי נכון לו להתאוורר".
שרגא מתעצבן :
   - "אבל נתת לו חופש בשבוע הכי עמוס של מחלקת התכנון"
   - "הוא פנה אלי, אין לי מושג מה קורה במחלקת התכנון, הרגשתי שהוא לחוץ וזה התפקיד שלי כמשאבי אנוש".
שוב הם לפני פיצוץ. אני פונה אל רוני בטון רגוע ומכוון :
   - "האם עלתה בדעתך האפשרות שכדאי לדבר עם מנהל התכנון לפני אישור החופשה של קובי?"
   - "אני לא עובד ככה! רגע, ולמה הוא לא פנה אלי?"
   - "זו השאלה השנייה שאני רוצה לשאול- למה אתה לא פנית למנהל התכנון ולמה הוא לא פנה אלייך? אתה שם לב לקצר בתקשורת?"
עמוס, מנהל התכנון מתערב בשיחה:
   - "שלחתי את קובי למשאבי אנוש והייתי בטוח שרוני לא יאשר לו את החופשה, או לפחות ידחה אותה לעוד שבוע. מה כל כך נורא בדחייה?"
   - "לא נורא בכלל" אני מחייכת, "מה שנורא הוא שלא הרמת טלפון לרוני והסברת לו על המצוקה שלך בשבוע הזה".
   - "טוב, לישיבת הצוות הבאה אני אביא את לוחות הזמנים של הפרויקטים במחלקה".
עמוס מחייך בציניות כאילו היציע דבר מה לא הגיוני.
   - "ראשית- אני חושבת שלמרות שאתה ציני, הרעיון לשיתוף בלוחות הזמנים הוא טוב ומבורך. שנית- אני לא חושבת שדי בכך. שיח בישיבת צוות אינו יכול להחליף דיאלוג שוטף ביניכם. ואגב, האירוע הזה הוא רק דוגמא בעיני לעוד עשרות מקרים אחרים שקורים בארגון שלכם ומתאפיינים בחוסר תקשורת גם בין מנהלים אחרים. קחו בחשבון שתקשורת אינה פותרת הכל אבל היא תנאי בסיסי והכרחי לכך שהעבודה תזרום".

אפי, מנהל המו"פ, אומר :
   - "תאכלי בורקס, זה מתקרר"
   - "לא תודה, אני בדיאטה"
   - "אז שרגא, אני לא מבין למה לא קנינו בייגלך כמו בפעם הקודמת?"
   - "אני אגיד לך למה" אני מנצלת את ההזדמנות, "כי בפעם הקודמת כשדיברנו על הכיבוד לא באמת היה שיח. אני אמרתי שאני בדיאטה. השאר לא דיברו. לידיעתכם- לרוני אסור לאכול שומנים ולעמוס יש בעיה עקרונית עם בצקים למיניהם. הבורקס אינו חשוב כרגע, מה שחשוב, שוב, זה עניין התקשורת. רוני ועמוס לא דיברו וכעת יש כאן כיבוד שייזרק כי לא כולם יכולים לאכול ממנו".
   - "וואלה", מחייך אפי, "לא הקדשנו מספיק זמן לדיון על הכיבוד".
אני מחייכת חזרה: :
   - "מצחיק נכון? דיון מקיף על כיבוד נשמע הזוי, נכון? אני נוטה להסכים שקשה לכם לראות שיש כאן סימפטום ושאם אי אפשר להגיע להסכמה על כיבוד אז קל וחומר שתהיה בעיית הסכמה בנושאים מורכבים יותר. בכל זאת אני מזמינה אתכם להתבונן בחוסר היכולת שלכם להגיע להסכמות בין אם בנושא הבורקסים ובין אם בעניין החופשות".
רוני מושיט יד לצלחת ואומר :
   - "אם זה כזה עקרוני אז יאללה, בורקס אחד והכול יבוא על מקומו בשלום!"
כולם מגחכים ורוני מבסוט מעצמו. אני מחליטה לשנות טקטיקה :
   - "אתם יודעים, אני כבר קצת עייפה. עייפה מכך שבכל פעם שאני מעמתת אתכם עם צורת השיח שלכם אתם בורחים לציניות או לצעקות. עייפה מכך שאני מרגישה שאנחנו לא מתקדמים. ואני גם עייפה מכך שנדמה לי שאני היחידה שמתוסכלת מכך שאנחנו תקועים כשבעצם, לכם צריך להיות אינטרס גדול יותר לזוז קדימה".
שקט מקפיא משתרר בחדר. הם לא ציפו לישירות כזו וכעת הם מתלבטים איך להגיב אליה. אני עוברת בעיני לאט, לאט, פרצוף אחר פרצוף. שרגא, המנהל, דרוך, מבע פניו מעיד שהוא מברך על המהלך. אפי, מנהל המו"פ, נושם בכבדות. אני חושבת לעצמי שהוא צריך להוריד 20 קילו. מעניין שדווקא הוא היה הראשון להושיט יד לצלחת הבורקסים. גם זה סימפטום. סימפטום לחוסר יכולת לקחת אחריות, חוסר יכולת איפוק, התמדה בעייתית ועוד. אני רושמת לעצמי לדבר עם מוטי, היועץ האישי של אפי, בעניין. שרגא ממצמץ ראשון :
   - "תקשיבי, את קצת מגזימה...אנחנו לא באותו המקום שהיינו לפני שנה, עשינו דרך ואם מישהו מבחוץ היה שומע אותך היה חושב שהכל רע. נכון שעוד יש לאן להתקדם ומה לשפר, אבל, יחד עם זאת לא הכל כל-כך נורא.."
כולם מהנהנים. אני שואלת :
   - "שמעתם את שרגא, כולם מסכימים ?"
אף אחד לא ממש עונה אבל כולם ממלמלים בהסכמה. אני שמה לב שמבטו של רוני נעוץ בשולחן.
   - "רוני, מה דעתך ? הגזמתי ?"
רוני מרים את עיניו, מסתכל עלי, עובר לאט על מעגל חבריו לעבודה ואומר :
   - "חברים, היא צודקת לגמרי. עם כל הכבוד אנחנו תקועים. או צועקים, או ציניים, בכל מקרה קשה לנו לקבל ביקורת ולדון בה בענייניות. נדמה לי שגם אני כבר קצת עייף, אבל אני לפחות מוכן להודות שיש משהו בדברים, שאנחנו לא ממש מתקשרים ושהייתי צריך לתאם את החופשה של קובי עם התכנון".
כולם קצת המומים. בעוד שנייה תגיע המבוכה. שרגא רוכן כלפי רוני :
   - "אז מה אתה מציע ?"
   - "אני לא ממש יודע, אני רק יודע מה אני כבר לא רוצה שיקרה יותר. ישיבות כאלה הן סתם בזבוז זמן ואם מתכוונים רק לצעוק או לצחקק אפשר לצאת לפאב בערב יחד במקום לשבת פה. מי שרוצה לשבת פה צריך להתחייב על התנהגות אחרת".
שרגא נשען לאחור. השתיקה חוזרת לחדר. אני ממתינה. הם צריכים זמן לחשוב. אפי קם ומגביה את המזגן. עמוס עובר כסא. השתיקה ממשיכה ואני ממתינה.
עמוס, מנהל התכנון מסנן בשקט:
   - "אמרתי לכם שרוני לא היה בסדר, הנה, אפילו הוא מודה בזה!"
תוך שניות שוב החדר מתמלא בצעקות. אני שמה את הידיים על אוזניי ומסמנת בזאת שוב את הכאוס.
הם מתעלמים מהסימן שלי. אני אומרת לשרגא :
   - "שרגא, אם לא תיקח את המושכות זה ימשיך לנצח".
שרגא לא שומע אותי ורוני קם, מבקש שקט ואומר לי לחזור על דברי:
   - "ניסיתי להגיד לשרגא שאם הוא לא לוקח את המושכות אתם תמשיכו לצעוק. אתם לא רק צועקים אלא גם מאבדים את הפוקוס ולצערי זה קורה גם בחדר וגם מחוצה לו. ואני רוצה להגיד יותר מזה- רוני צודק! הישיבות הללו לא מקדמות אתכם לשום כיוון ואני לא אשתף פעולה עם הפורמט הזה".
   - "מה את רוצה להגיד?" שואל אותי שרגא בחשש.
   - "אני אומרת שעד שאתה לא תיקח אחריות ניהולית על התקשורת, ולא תסמן גבולות ברורים על איך צריך להתנהל אני מבטלת את הישיבות".

שרגא שותק, הוא קצת נבוך מהעובדה ששמתי את האחריות הניהולית שלו בפוקוס.
שלומי, מנהל התפעול, שעד לרגע זה לא דיבר, מזיז רגליים מצד לצד ואומר בהיסוס:
   - "אולי צריך לחשוב על כמה כללי יסוד צוותיים..?"
   - "מה זאת אומרת ?" שואל אפי.
שלומי מסתכל על כולם ועונה לאט לאט :
   - "אני לא בטוח, אבל אולי כדאי שנחליט איך אנחנו רוצים לעבוד ואיך אנחנו רוצים שהישיבות יתנהלו ולהחליט עם כללים מסוימים שאומרים ש'ככה אנחנו רוצים שדברים יעשו אצלנו'.
   - "אני מרים את הכפפה!" אומר שרגא בקול וטופח על השולחן.
   - "איך?" אני מקשה.
   - "רוני ושלומי יעבדו עד הישיבה הבאה על כללי יסוד ויביאו אותם לדיון ובסופו כולנו נתחייב עליהם".
כולם מהנהנים בהסכמה. שלומי מצא נתיב מילוט לכולם. אני חושבת שזה רעיון טוב אבל אני רוצה להשיג מטרה נוספת מצוות החשיבה מעבר לתוצר המוצהר- אני רוצה שהעבודה בצוותא תניב דיאלוג וקירבה מסוג אחר ולכן אני רוצה שגם עמוס, המתנגד הגדול של רוני יעבוד איתו במרחב החדש.
   - "אני נוטה להסכים שזו הדרך בתנאי אחד.."
   - "מה?" שואל שרגא וכולם מקשיבים בריכוז.
   - "שעמוס מצטרף לרוני ושלומי ועובד איתם בצוות החשיבה".
שרגא פונה לעמוס:
   - "עמוס אתה בפנים".
   - "רגע, שוב תקשורת... אין הנחתות מלמעלה! אני רוצה לדעת אם עמוס מבין שזה חשוב ואם הוא מוכן לקחת חלק פעיל בתהליך ממקום של רוצה ולא ממקום של חייב".
עמוס חושב שנייה ואז אומר ברצינות:
   - "את יודעת, אני חושב שאני אצטרף לצוות החשיבה אבל זה כן ממקום של חייב, למרות שזה חייב אחר. חייב לעזור לעצמי ולצוות לשפר את התקשורת בינינו".
עמוס עשה עבודה עצמית גם בתוך הכאוס שהיה בחדר. שרגא מחייך:
   - "אם כך סיכמנו. בואי נקבע מהר תאריך לישיבת הצוות הבאה כדי שנהיה בטוחים שאת מגיעה..."
אני מחייכת לעצמי. בכל זאת הישיבות חשובות להם. אנחנו קובעים תאריך וכשאני קמה אני אומרת לשרגא:
   - "המסמן הניהולי שלך לשבוע הקרוב זה לוודא שצוות החשיבה נפגש ועובד".
אפי מוסיף בחיוך:
   - "וגם לקנות לפעם הבאה בייגלך ולא בורקסים..."

כל קשר בין הדמויות בסיפור לבין דמויות בשר ודם הוא רצוי ומבורך, אך הוא על אחריות הקורא בלבד !

ד"ר ענת קופ שותפה עם יעל דובר לניהול מבט מן הצד – מכון לייעוץ ארגוני (הקליקו לאתר למאמרים ולסיפורים נוספים)