שינוי – היצירתיות הבוגרת :

ד"ר ענת קופ

העידן שאנו חיים בו הוא עידן ילדותי. ילדותי במובן זה שאין אנו מסוגלים לדחות סיפוקים וכל מאוויינו מתרכזים בכאן ובעכשיו. התרכזות בהווה מביאה אותנו לקדש תוצאות מהירות, מוכחות ובולטות. הווה אומר שכאשר מתעוררים בנו התשוקה או הצורך לחולל שינוי מיד עולה בעיני רוחנו תמונה של מהפכה. מהפכה כזו שניתן לראותה בתמונת "לפני" השינוי ו"אחריו". מהפכה כזו ששמה קו הפרדה ברור בין מה שהיה עד כה לבין מה שיהיה מעתה. וכדי לחולל מהפכה כזאת יש לבעוט בישן, ממש כמו ילד בן חמש שמאס במגדל הקוביות שבנה והוא בועט בו. הבעיטה היא קו הגבול בין הישן ליצירת החדש. זו ילדותיות. ילדותיות שנובעת מראיה דיכוטומית: או כך או אחרת. כאן טמון אקט של הרס כתנאי מקדים לבנייה מחודשת. כאן טמון אקט של כוחנות. אך מעל לכול טמון כאן אקט של ויתור. ויתור על הדרך ועל האפשרויות הגלומות בישן. הרי עולמנו הוא עולם מורכב ואין רע מוחלט כשם שאין טוב מוחלט. כוחות אלו משולבים זה בזה והחוכמה האמיתית היא ראיה נכוחה של שילובים אלו. כשאנו בועטים בישן אנו מוותרים גם על חלקיו החיוביים.

"סוף סוף גיליתי, שבפרי הצבר, מעבר לקוצים, יש מתיקות..." (מתוך: "הנני", דוד הר-ציון).
האם הכרחי להרוס כדי לבנות מחדש ? האם זו היצירתיות האולטימטיבית ?
ולבסוף, האם בדרך זו נדרש האומץ האמיתי ?

לעתים אין מנוס ממהפכה אקטיבית תוך הרס הישן כולו. הרס כזה מקורו בפרדוקס. כאשר מתעוררת תשוקה לשינוי, לצידה, ממש באותה העת, מתעוררת היצמדות למוכר והתנגדות לשינוי. התשוקה לשינוי דוחפת קדימה וההיצמדות לישן דוחפת לאחור. בין שני הכוחות האלה מתחוללת מלחמה עזה. כאשר ההתנגדות העזה לשינויים בתוך המסגרת הקיימת מנצחת, היא מדכאת את השאיפה קדימה, היא מעוררת תחושת החמצה ומאכזבת את החולמים. אבל לרוב ניצחון ההיצמדות לסדר הישן הוא זמני. החלום לשינוי אינו נגנז, אדרבא, הוא מלבה את עצמו, מבעבע ומועצם עד כדי כך שבסופו של דבר יביא למהפכה. וכאן טמון הפרדוקס. ההתבצרות העזה בתוך המבנה הישן תגרום לקריסתו מבחוץ. הרצון העז לשמר את הישן יגרום, בסופו של דבר, לאבדנו המוחלט. הניצחון המדכא הוא הגורם למפלה.

"אלה הגורמים לכך שמהפכה בדרכי שלום תהיה בלתי אפשרית, יביאו לכך שמהפכה אלימה תהיה בלתי נמנעת" (ג'ון פ. קנדי).

אלטרנטיבה מאתגרת ובוגרת הרבה יותר היא מתיחת גבולות. היכולת לפעול בתוך המסגרת הקיימת, להגדיר את חוזקותיה ולהחליט לא לוותר עליהם; להמשיך וליהנות מהן. בד בבד עם בדיקת גבולות המסגרת והגדרה רחבה יותר של מרחב הפעולה האפשרי, המחדש, הקורא תיגר על תפיסות שהתקבעו במהלך השנים. בדרך זו נדרשת יצירתיות גבוהה יותר. היכולת לקחת כללים מובנים מאליהם שהפכו עם השנים לפרדיגמות שאין עליהן עוררין ולהפוך בהם שוב ושוב עד שמגיעים ליצירת תבניות חשיבה חדשות היא היא היצירתיות האמיתית. דרך זו היא גם דרך בוגרת יותר, המגייסת יכולת לדחיית סיפוקים, שהרי ההשינויים הם תהליכיים ודורשים סבלנות ונחישות. אין כאן הרס, ואת מקומו תתפוס העקשנות. העקשנות תתרכז בחלקי הישן שעליו אין אנו מוכנים לוותר ובתיעול התשוקה למאמצים שיושקעו בהשבחתו. בדרך זו לא ייווצר דיכוי. האיזון בין הכוחות הדוחפים לשינוי ובין אלה שמתנגדים לו יקבל ביטוי בהיצמדות לחלקים המוכרים שישתמרו לעומת החלקים החדשים שבהם יעשה שינוי. כאן יימצא ביטוי לשמרן כמו גם לחולם. התוצר שיתקבל לבסוף יכלול את חלקיו החיוביים של הישן ואת חלקיו השליליים שהותמרו אף הם לכוחות חיוביים חדשים. כאן לא נוכל לסרטט קו ברור בין אתמול למחר. כאן לא תיווצר תמונת "לפני" ו"אחרי" בנקודת זמן ברורה וחד-משמעית. על צומתי השינוי נוכל להצביע רק בפרספקטיבה היסטורית, אך הללו יהיו עמוקים יותר ובוגרים יותר ואף יחזיקו לאורך זמן.

"הישן והחדש אינם מעניינים כשלעצמם. הדברים הישנים משעממים; והחדשים אינם אומרים ולא כלום. הישן שבחדש, הישן הלובש צביון חדש, הוא הדבר המרתק את המחשבה" (ויליאם ג'יימס).

ד"ר ענת קופ
יועצת ארגונית ומנהלת שותפה ב"מבט מן הצד", מכון לייעוץ ארגוני.