ביקורת הרסנית

ד"ר ענת קופ

חם לי. אני לוגמת מהקפה. הוא פושר ובהיר מדי לטעמי. אני לוגמת לאט, מחזירה את הכוס לשולחן ומתבוננת בהם בנחת.

מפגש צוות ראשון. ביקשתי מהם לערוך שתי רשימות. האחת - של חוזקות המחלקה, והשנייה של חולשותיה. כעת שאלתי מי רוצה להתחיל לתקשר את הרשימה שלו עם הצוות. שקט בחדר. איש אינו רוצה להיות הראשון. הם זזים בכיסאותיהם באי-שקט, מחליפים מבטים נבוכים ולבסוף מתקבעים עליי. הדממה הזאת צפויה. המבוכה הזאת היא סימן למטענים שמוטמנים מתחת לפני השטח. אני חושבת לעצמי כמה לא הוגן הפער בינינו. אני מצפה לשלב המבוכה וחשה בו מאוד בנוח ואילו הם מתפתלים. אני ממשיכה להתבונן בהם. הם מצפים שאפיג את המתח. אני לא מוותרת.

רונן, המנהל, מפר את השקט: "תקשיבו, זה לא מבחן, אנחנו רק רוצים להבין מה מציק לכם ועל אלו נקודות כדאי לעבוד ולכן.."
אני חותכת את דבריו של רונן בחיוך, משתמשת בשיטת ההתעקשות המעודנת שלי:
"רונן, המבוכה הזו צפויה, זה בסדר. זה חלק מתהליך ההבשלה והתפתחות השיח. תשאיר את זה להם". רונן משתתק וממתין. לגימה נוספת מהקפה שלי מסמנת להם שההחלטה בידיהם.

מרינה פותחת באיטיות: "תראי, אנחנו כולנו יושבים יחד בחדר גדול, יש הרבה תנועה, קבלת קהל, טלפונים והרבה מטלות. אבל שירי יושבת בחדר לבד ולא עוזרת לנו".
מרינה לא נצמדת לרשימותיה באופן שיטתי. היא פתחה בנקודה שכואבת לה ביותר. אני מאפשרת לה להמשיך תוך שאני בוחנת את השאר משתתפים וממתינה לראות אם זו טענה שנוכחים נוספים שותפים לה. כשמרינה נוכחת שאני ממשיכה לשתוק היא מגבירה את הטון והקצב:

"שירי מנותקת מאיתנו, המטלות לא מתפזרות באופן שווה ובכלל לא איכפת לה. ולא רק שהיא לא עוזרת היא מדברת בקול בטלפון ומפריעה לכולם בשיחות האישיות שלה".
"נכון", מצטרפת יעל, "וכשאני סוגרת לה את הדלת כדי שהצעקות שלה לא יפריעו לנו היא נעלבת ואז כמה ימים יש ברוגז".
שירי קופצת: "מרינה, תגידי לי מתי פעם אחת ביקשת ממני עזרה וסירבתי"
אני פונה לשירי: "שירי, חכי, תגיבי בסוף בצורה מסודרת, תני לי להבין במה מדובר".
יעל פונה לשירי בתקיפות: "מה, אני לא צודקת? את לא צועקת בטלפון ומפריעה לכולם?"
"נניח שכן, אבל את במקום להעיר לי בעדינות טורקת לי את הדלת באלימות בפרצוף!"
"אלימות? אני אלימה?! את השתגעת לגמרי!"

יעל, שיושבת ליד שירי, מסתובבת בהפגנתיות על הכיסא וכעת היא מפנה לשירי את הגב. תוך שנייה מצטרפים עוד קולות וכולם צועקים על שירי. אני משתיקה את כולם אבל לפני שאנחנו מספיקים להתעשת שירי קמה ואומרת:

"אתם דוחים אותי מהיום שהגעתי לכאן". ואז היא יוצאת מהחדר וטורקת את הדלת.
שאול אומר: "אני רוצה להביא לדיון עוד נקודה בנושא תהליכי העבודה". הוא מסתכל עליי ומחכה לאישור להמשיך.
אני מסתכלת על כולם וחושבת בקול: "כרגע יצאה מהחדר חברה שלכם לעבודה. היא נעלבת ופגועה ואתם ממשיכים כרגיל, כאילו כלום לא קרה".
"מה את רוצה שנעשה?" מיתמם אפרים.
"הייתי מצפה שזה יעסיק אתכם, יטריד אתכם. גם אם הטענות שלכם נכונות גרמתם לשירי למפח נפש גדול ונדמה לי שאתם לא מוכנים להתמודד עם זה".
"היא הרוויחה ביושר את כל מה שנאמר עליה", מתגונן אפרים.
"תקשיבו, אנחנו לא עוסקים כאן בעובדות, אנחנו עוסקים כאן ברגשות סובייקטיביים. שירי מרגישה שאתם דוחים אותה ואתם מרגישים ששירי לא רוצה לקחת חלק פעיל בנטל העבודה ובקודים שלכם. אתם מצפים ממני שאבין אתכם. האם אתם מסוגלים לתת מקום לתחושת הדחייה שלה, גם אם אינכם מסכימים איתה? הרי אנחנו מדברים כאן על מתן כבוד ומקום לאחר, לשונה".
הם מסתכלים עליי ושותקים.

"אתם מסוגלים להבין מה מרגיש מישהו שכולם נגדו? כולכם יחד התנפלתם על שירי. אין פלא שהיא פגועה. כדאי שתשימו לב לדרך בה העברתם ביקורת על שירי. האם הכל שלילי? האם אין לכם משהו חיובי לומר עליה? המטרה של ביקורת היא לחולל שינוי ולא לפגוע. וכדי שיתרחש שינוי, הצד השני צריך לעשות משהו עם הביקורת. ותנאי ראשוני לאפשרות הזו הוא שהצד השני ישמע ויקבל את הביקורת. אבל הצד השני ישמע את ביקורת רק אם היא תאמר כראוי וממקום אכפתי ורגיש. אתם צריכים ללמוד לקחת אחריות על המילים שלכם ואחריות על איך אתם מעבירים ביקורת. שמעתם על שיטת הסנדביץ'?"

בעודי מסבירה להם איך מעבירים ביקורת בונה, הדלת נפתחת בשקט ושירי מתיישבת חזרה במקום. אני מסיימת ופונה לשירי: "אני מוכרחה לומר שאני מאוד מעריכה את זה שחזרת לחדר ואני יודעת שהיית צריכה לגייס הרבה אומץ לשם כך. כל הכבוד!"
יעל שוב קופצת: "מה זאת אומרת? היא לא צריכה להיות חלק מאיתנו!?"
"יעל, את לא שמה לב להבדל? בכך שהיא נכנסה חזרה היא בעצם אמרה שהיא לא צריכה להיות חלק מכם אלא שהיא רוצה להיות חלק מכם. ברור לך ההבדל הדק?"
יעל מהנהנת. עוד כמה חילופי דברים ורונן, המנהל, אומר: "אני רוצה להעלות עוד נקודה חשובה. יש הרבה פרויקטים במחלקה, בנוסף לעבודה השוטפת. ואני מרגיש שיש מעט מאוד עובדים שמתגייסים לביצוע מטלות חריגות ושברוב המקרים הם מתנערים ואני נשאר לבד".
מרינה שואלת: "תן לי דוגמה. מתי לא התגייסתי?"
"אתמול! ביקשתי ממך לקבל את האחריות לדו"חות החדשים וסירבת"
"אני מתוסכלת. מה, אין לך דוגמאות טובות? אין לך דברים טובים לומר אחרי כל שנות העבודה המשותפות שלנו?" מרינה נפלה בפח של עצמה. אני מחייכת אליה:
"קשה לקבל רק ביקורת שלילית ולא מאוזנת, נכון? את רוצה איזון, את רוצה חיוב ואת רוצה הערכה, אבל את לא מסוגלת להעניק את הללו לשירי". שירי מסתכלת עלי מקצה השולחן ומהנהנת. היא מרגישה קצת יותר מחוזקת. אני מסתכלת על השעון ואומרת שאנחנו לקראת הסוף ואני רוצה לסכם. מרינה אומרת:
"לפני שאת מסכמת אני רוצה לומר שיש לי תחושה מאוד כבדה"
"למה?"
"כי זה נראה כאילו עשינו איזו שהיא התארגנות נגד שירי, כאילו תכנַנּו כולנו יחד להתאחד נגדה. וזה בכלל לא ככה".

אני מרגישה שמרינה מתוסכלת אבל אין בכוונתי להקל עליה: "מרינה, אני מבינה שקצת נבהלת פתאום מעצמך. לא חשבת שזה כל כך עמוק וכל כך טעון. אבל כעת אינך יכולה לסגת. אין טעם לנסות להקטין את מה שנאמר. מה שנאמר, נאמר וכעת צריך לטפל בכך. ולמרות הרגשתך הכבדה, אני חושבת שכעת משהתחושות יצאו והן מונחות על השולחן המצב הרבה יותר טוב מהמצב הקודם בו הכול רחש מתחת לפני השטח. אני גם לא נבהלת מכך שתצאי מכן היום עם הרגשה כבדה, להפך, זה סימן שנעשתה כאן עבודה היום. ויותר חשוב מכך - כעת התחושה הכבדה תבטיח שכל אחד מכם ימשיך לחשוב על זה וימשיך לעבוד עם עצמו עד למפגש הבא". מרינה מהנהנת בחוסר שביעות רצון.

"כעת אני רוצה לסכם. אני רוצה לשקף לכם משהו מאוד חשוב שקרה כאן. אתם התלוננתם ששירי מנותקת מהצרכים שלכם ושל המחלקה. ומנגד - רונן מרגיש שאתם מנותקים ממנו ומצורכי המחלקה". הם מסתכלים עליי בפליאה. השיקוף שלי מחלחל אליהם אט-אט. בשקט שנוצר אני לוגמת לגימה אחרונה מהקפה, שהתקרר לגמרי בינתיים, קמה, אוספת את התיק וצועדת לדלת.

מרינה לוחשת: "את יודעת יש פתגם ברוסית שאומר שכאשר לנו יש ריס בעין נדמה לנו שבעין של האחר מונח בול עץ".
אני מחייכת אליה ומהנהנת בהסכמה. כשאני מגיעה לדלת אני אומרת: "פתגם חכם. להתראות בשבוע הבא באותו יום ובאותה השעה".

כשאני מחכה למעלית משיג אותי רונן: "אני חושב שאני זקוק להסבר על מה שקרה כאן היום. קצת הפכת לי את התמונה".
"אני אסביר לך, אבל לא כעת. אתה צריך לחשוב קצת לבד ובשבוע הבא אגיע שעה לפני ישיבת הצוות ונברר יחד את התמונה".

רונן לא מתלהב מהתשובה שלי אבל הוא סומך על ההתנהלות שלי. אני יודעת שהשבוע הקרוב יהיה מסובך להם אבל אני סבורה שזה המחיר לעבודה משמעותית. אני חושבת לעצמי כמה מהר הם נפתחו והתמסרו לייעוץ. אני יודעת שמי שמתמסר ונפתח כך מסוגל לחולל שינוי. בנימה אופטימית זו אני צועדת לאוטו. הפתגם של מרינה היווה סיום הולם למפגש ואפשר להשתמש בו כגשר במפגש הבא. אני תוהה מי יפתח את השיחה בשבוע הבא. אני מסמנת לעצמי לזכור לברר עם אפרים את סוגיית תהליכי העבודה, שלא נתתי לה מקום הפעם.

כל קשר בין הדמויות בסיפור לבין דמויות בשר ודם הוא רצוי ומבורך, אך הוא על אחריות הקורא בלבד !

ד"ר ענת קופ שותפה עם יעל דובר לניהול מבט מן הצד – מכון לייעוץ ארגוני (הקליקו לאתר למאמרים ולסיפורים נוספים)