תמונת פרידה :
התפרסם ב"חשבים- נטו +", כתב עת לעבודה ולניהול, גיליון 229, יוני 2010.

ד"ר ענת קופ

כמעט ארבע שנים שאני כותבת לכם.
ארבע שנים שאני יושבת מול מסך המחשב בלילות ומנסה להעביר אליכם את חוויית הייעוץ.

כותבת, מוחקת, חוזרת לתקן מילה שלטעמי אינה מייצגת דיה את הסיטואציה, משתדלת לתאר מה קורה בחדר הייעוץ בין המילים, ברווחים, במבע.
לכל חוויה ייעוצית ישנם מספר שותפים, לכל הפחות שניים- היועץ והנועץ.  
הניסיון להעביר חוויה סובייקטיבית מחד, תוך היצמדות מקסימאלית למציאות מאידך, הוא פרדוקסאלי בהגדרה ומתוקף היותי חלק אינטגראלי מחוויה זו, הסובייקטיביות גוברת ולכן הניסיון הוא פרדוקסאלי שבעתיים.
חלק ממורכבות זו קשורה לניסיון להעביר תחושות ממני אליכם בעזרת מילים; ותחושות, כידוע,  "מתחילות היכן שהמילים נגמרות". לברור ולמצוא מילים במקום שאין מילים זהו ניסיון מתיש.
סביר להניח שלו הנועץ היה נדרש לתאר את אותו מפגש ייעוצי מדובר הוא היה מתאר חוויה שונה לחלוטין, לפחות מבחינה רגשית, וודאי מבחינת המחשבות שעברו בראשו ברווחים שבין המילים. 

אולי זו בעיה- העובדה שכל משתתף בסיטואציה חווה אותה באופן ייחודי ושונה מהאחר.
אולי זה קסם- בו כל משתתף בוחר לאיזה מרכיב בסיטואציה להתייחס וכיצד להתייחס אליו.
לבטח מרתק הוא התהליך בו מתעצבת החוויה הסובייקטיבית.  
החוקר אשר קוריאט (2000) רואה בחקר התהליכים המטקוגניטיביים מפתח להבנת התודעה האנושית והחוויה הסובייקטיבית. לפי גישתו, החוויה הסובייקטיבית היא לב ליבה של התודעה האנושית והיא מעוצבת בעצמה על ידי תהליכים בלתי מודעים. הללו בתורם, משפיעים לרוב במישרין על החשיבה וההתנהגות, כשהם עוקפים הן את התודעה והן את יכולת השליטה של האדם. אולם כאשר תהליכים אלו יוצרים חוויה סובייקטיבית ספציפית- הן חוויה תפיסתית, הן תחושה מטקוגניטיבית, והן רגש אמוציונאלי; נותרת לאדם שליטה חלקית בלבד של השפעותיהם על ההתנהגות. מכאן כי הפונקציה של החוויה הסובייקטיבית היא לתווך בין תהליכים בלתי מודעים לתהליכים מודעים ולהרחיב על ידי כך את טווח ההתנהגויות לגביהן יש לאדם שליטה ולו במידה מסוימת.

במהלך השנים האחרונות חל מפנה בתפיסת המטפורה של הזיכרון המנחה את השדה המחקרי. המטפורה שהנחתה את מרבית המחקר במאת השנים האחרונות הייתה המטפורה של "הזיכרון כמחסן". מטפורה זו הדגישה את תחולת מאגר הזיכרון ועסקה בכמות הנתונים אותם הזיכרון מסוגל לקלוט ולאחסן. בשנים האחרונות יש עליה בשימוש ב"מטאפורת ההתאמה". במטפורה זו הזיכרון נבחן לא רק על פי הכמות של האינפורמציה הנזכרת אלא גם על פי הנאמנות שלו למה שקרה במציאות. מטפורה זו מדגישה את הדיוק של הזיכרון, ומזמינה תיאוריות אחרות, פרדיגמות מחקר ושאלות מחקריות אחרות וחדשות מהללו שעלו במטפורת המחסן. מטפורה ההתאמה החדשה נותנת מקום רחב לשאלות בנושא תעתועי זיכרון וזיכרון שווא.

מכאן שאין אמת אחת אובייקטיבית, עובדתית ונקייה. האמת הקיימת עבורנו כוללת את החלקים מהסיטואציה בהם בחרנו להתמקד ולהעצים, כוללת את עמדותינו לגביהם, כוללת את הפרשנות האישית שנתנו לחלקים אלו וכוללת את התחושות שלנו לגביהם. האמת שלנו היא הסיפור שבחרנו לספר לעצמנו והוא מלווה אותנו בנרטיב אישי ודומה לאורך חיינו. הסיפורים שסיפרתי לכם הם האמת שלי ואין לי אחרת בילתה. מה שאני כן יכולה להציע, זו הרכנת ראש בהבנה שכמוה ישנן אמיתות רבות נוספות ושונות, יקרות ערך ומעניינות לא פחות, אם לא יותר משלי. 

קוריאט גם עסק בשאלה של היחס הסיבתי בין החוויה הסובייקטיבית וההתנהגות. במחקריו הוא מצא כי קיים יחס דו סיטרי ביניהם. במילים אחרות, תחושות סובייקטיביות עשויות להשפיע על תהליכים קוגניטיביים והתנהגות. אולם גם ההיפך הוא הנכון- התחושות הסובייקטיביות עצמן מבוססות על ההיזון החוזר שאדם מקבל מתהליכים קוגניטיביים. כלומר- החוויה הסובייקטיבית מכוונת את ההתנהגות אך היא גם, בתורה, תוצאת לוואי של ההתנהגות. המעגל הזה מסתובב ומזין את עצמו באופן קבוע. הוא ייוותר בהזנה דומה ולכן גם בתוצאות נצפות דומות, כל עוד אין התערבות חיצונית. השינוי הנצפה יקרה רק אם יגיע היזון חיצוני חדש שישפיע על התחושה או הקוגניציה. 

אין לי מושג כמה מכם קוראים את הסיפורים שלי ואין לי מושג מה אתם חושבים עליהם.                            מעולם לא קיבלתי משוב מקורא והקשר היחידי שלי לקוראים מתקיים דרך יהודית קנולר, העורכת היקרה והמסורה של כתב העת הזה. עייפתי מהמעגל שלי המסתובב כמעגל סגור המזין את עצמו- את חוויתי הסובייקטיבית ותוצרי התנהגותי. אני מרגישה שזמן רב כתבתי דברים דומים ושהגיע הזמן לרענון. רענון אישי שלי ממעגל ההיזון הפנימי מבלי שהיזון חיצוני ישנה אותו ורענון שלכם מקריאת עוד מאותו הדבר.

אני נפרדת בזאת מכם.
תודה למי שהלך איתי בדרך הפתלתלה של ההתלבטויות המקצועיות
תודה למי שמצא את עצמו או חלקים ממנו בין התיאורים שלי
ותודה ליהודית קנולר שנתנה לי את ההזדמנות לפתח סגנון כתיבה אישי.

אני נפרדת מכם אך איני נפרדת ממקצועי כיועצת ארגונית
איני נפרדת מהמהות הייעוצית שהיא הכלה
ואיני נפרדת מהתשוקה להבין אנשים

אני בוחרת לסיים בשיר שאני מאוד אוהבת ושמתאר הכלה באופן מאוד ציורי,
אם רק תתייחסו לעצים הזקנים כמטפורה אנושית תבינו מהי מהות ההכלה.

אהבת עצים / רחל חלפי

אני שחסר לי
רוגע עתיק
מוצאת עצמי רעבה אצלם
כמו ילד שחסר לו סידן ולפתע מתחיל
לכרסם סיד מקירות.

פותחת זרועות וחובקת אותם
מצמידה את גופי טוב-טוב אל
גזעיהם העבים השקטים
ממצחי ועד
אצבעות רגלי
לבלוע פנימי להטמיע קרביי
את סודם.

ואז חיספוסם התם
מדבר בלשונות לוחשות את עורי
ושירם האילם
מנגן בי גלים ירוקים
ממס אבני-כאב
קשות
גלי מוח פרועים
מערסל בי חרישי
ואני גולה גלים
ממני
אל
אוושתם
אל דממת האדמה
המניקה אותם.

ולאט לאט
אני
לא-אני
אני יותר ויותר
אני

יכולה להכיל בעוד ועוד תאים
את פעימת העצים הזקנים
את פעימת
כל הצמחים שבגן.

ועכשיו
שאני יושבת בחדרי
על כסא עשוי תזזית
אני שוב נמשכת לרוץ אצלם.
דעו דעו אנשים:
אין כהתגפפות שטקה עם עץ גדול
להרחיק
את
השדים.   

ביבליוגרפיה:‏‏

Pansky A. (2000)   Toward a psychology of   memory accuracy. .& Koriat, A., Goldsmith, M 

Annual Review of Psychology, 51, 481-537