פתיחת קלפים עם הצוות:

ד"ר ענת קופ

קר לי.

החימום באוטו מרעיש כמו חללית לפני המראה אך מחמם כמו שמש חורפית. אני מחככת ידיי ברמזור ושוקלת שוב את התוצאות האפשריות לשיחה שבפתח. אני כבר שבועיים מתבשלת. מאז ישיבת הצוות האחרונה.

לא שקרה בה משהו מיוחד, וזהו בעצם בדיוק העניין... לא קרה בה שום דבר משמעותי; ממש כמו בישיבה הקודמת וזו שלפניה. חצי שנה אנחנו נפגשים- פעמיים בחודש ומכבירים מילים על כלום.

איזה שטויות אני מדברת - מה פתאום פעמיים בחודש? זה מה שהיינו אמורים לעשות, זה מה שהמנכ"ל רוצה, אבל בפועל, המנהל דוחה את המפגשים, מרווח אותם ומפגין קוצר רוח בישיבות. קשה לו עם הייעוץ, הוא לא מבין פיתוח צוות מהו והוא משדר שהצורך שלו בכלי נמוך מאוד. למעשה, פיתוחי הצוות נכפו על המנהלים ע"י המנכ"ל בתחילת השנה. כשהמנכ"ל הציג בפני המנהלים את תכנית הייעוץ הם הנהנו בראשם, את התסכולים וההתנגדויות הם שמרו לשטח, או ליתר דיוק, אליי. אני השלוחה הסופגת.

לעומת המנהל - חברי הצוות, המייחסים חשיבות למרחב העבודה החדש. הם טוענים שהייעוץ הוא כלי להשתפרות ולחשיבה על סוגיות גבוהות יותר מהללו היומיומיות. הם חשים שותפים בתהליך השינוי והם רוצים לקחת חלק פעיל בעיצוב הדרך. פער נוסף בין המנהל לצוות מתגלה בצורת החשיבה, וממילא - בתוצרים שהיו רוצים להפיק מתהליך הייעוץ. המנהל מוכוון משימה, חש בנוח בסביבת יעדים מוגדרים, במעקב צפוף ובהגדרת זמנים. הצוות מושך לכיוון האישי, לשיח, לניתוחי אישיות, למשוב ולסגנונות עבודה. כל זה מתרחש מתחת לפני השטח, בלי מילים. המנהל אינו מאמין בכוחה של שיחה ישירה והצוות מיישר קו עמו.

אני מתמרנת בין כמה פערים - הפער בין נחישות המנכ"ל והתנגדות המנהל, הפער בין התנגדותו הסמויה של המנהל להתנהגותו הדיפלומטית הגלויה, הפער בין תשוקת הצוות לשיח אישי-רגשי לבין גישתו המשימתית של המנהל. בזירה הזו החלטתי על שינוי דרך הפעולה שלי.

לפעמים אין להימנע מלייצר משבר יזום. איני ששה להשתמש בטקטיקה זו, אך בסיטואציות מסוימות אין תחליף לעירור הנוצר בעקבות המשבר ולכוח התנופה שלו. החלטתי להביא לישיבת הצוות את ניתוחי הפערים כפי שאני רואה אותם ולפתוח דיון.

מה ניתן להשיג בדרך זו? ראשית - שיח גלוי יאפשר לחברי הצוות להביע את תשוקותיהם בקול ואולי אף אוכל לברר מניין מגיעה תשוקה זו (אף שיש לי השערה שהתשוקה נובעת מחסך במשוב אישי שהמנהל המשימתי אינו מספק). שנית - שיח פרדוקסלי יעמת את המנהל עם הסתירות בין הרובד הגלוי של התנהגותו ובין הרובד הסמוי של התנגדותו, והוא ייאלץ להחליט איך הוא מתמודד עם הכוחות המנוגדים האלה. שלישית - פתיחת קלפים כזאת תאפשר לי לשתף אותם במיקום שלי במרחב הייעוצי. ורביעית - זו הזדמנות לפריצת דרך, לשינוי בהתנהלות. שיח ישיר מסוג זה, שהם אינם מורגלים בו, יגרום לטלטלה - שממנה אפשר להמריא.

להמריא?! כן, גבוה!-אבל כאן אני צריכה להיות ערנית לקראת האפשרות האחרת. אפשרות שהשיח יבהיל אותם, שמנהל יחוש חשוף בעקבות הניתוח, שהם יסתגרו - ואם זה התסריט, הרי זו דרך ללא מוצא. כאן הייעוץ יגיע למבוי סתום ואולי אף לסיומו. אני מביאה בחשבון את האפשרות הזאת ואני שלמה עמה מההיבט המקצועי אף שאני יודעת שאם זה מה שיקרה יהיה עליי להתעמת עם המנכ"ל.

האמת לאמיתה היא שאני מחזיקה בכיס קלף נוסף - במידה מסוימת אני סומכת על כך שמנהל מבין את הפוליטיקה הארגונית ובסופו של דבר הוא לא ירצה להמרות את פי המנכ"ל ולהרוס את תהליך הייעוץ. אם אני מנחשת נכון, הוא יתפתל, ירגיש נבוך, יתעשת וייכנס לעבודה.

אני נכנסת לחדר, מתיישבת בכיסא הריק היחיד שנותר בחדר. מבט מרפרף סביב מגלה לי שכל אחד משבעת חברי הצוות יושב במקומו הקבוע. מדהים אותי כל פעם מחדש איך אנשים נצמדים לכיסא, לזווית ישיבה. כאילו מוכרות זו תבטיח שהכול יתנהל כמצופה, בלי הפתעות.

ובכן, הפעם הכנתי להם הפתעה. אני מברכת לשלום ומבקשת רשות לפתוח. כנראה יש בקולי משהו מתוח כי מיד הם מסתכלים איש ברעהו ולפני שאני מספיקה להגיב יוני אומר: " דני, תכין לה קפה חזק שירגיע אותה". כולם צוחקים, ואני חושבת לעצמי שהם בורחים הצידה, מחפשים נתיב מילוט. אני מחלקת להם דף שהכנתי מבעוד יום המפרט את הפרדוקסים ואת הדילמה שלי לגבי המשך הייעוץ.

דני אומר: "אולי באמת אלך להכין קפה..."
ושגיא, המנהל, אומר: " עם ארבעה סוכר...".
אני אומרת: " תעזבו את הקפה, תקראו את הכתוב".

שקט משתרר בחדר. כולם קוראים. אני מסתכלת עליהם ורואה איך לאט, לאט מתפשטת תדהמה על פניהם. פתאום אני תופסת שהם לא ערים לכל הזרמים התת-קרקעיים. שהם מופתעים מהניתוח שלי. אני מסתכלת על שגיא. הוא רכון על הנייר, אבל אני מצליחה לראות את הבעת פניו. הוא מופתע, אבל זוהי הפתעה מסוג אחר. הוא מופתע מקריאת המפה שלי. אולי הוא מופתע מכך שהדיפלומטיות שלו, בסופו של דבר, די שקופה. הם מרימים אלי את העיניים ועדיין דממה מעיקה בחדר. אני שותקת. מעניין מי ישבור את המתח. עוברות כמה שניות ואני שואלת אם משהו לא ברור.

ירון אומר: "וואו, אני בשוק".
אני שואלת:"ממה?"
ירון עונה: "חשבתי שאנחנו עובדים יפה".
אני שואלת:"עבודת הייעוץ משמעותית לך?"
ירון עונה:"מאוד!"
אני שואלת את דני את אותה שאלה.
דני עונה:"אנחנו בשום אופן לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר על תהליך כזה. אולי אנחנו עוד צריכים להתאמץ ולעבוד יותר ברצינות אבל ברור שהייעוץ הכרחי".
שימי שואל:"תגידי, איך זה עובד בצוותים האחרים?"
אני לא אוהבת את השאלה, אבל מצטמצמת לתגובה בענייניות.
אני עונה לו:"כל מה שחשוב הוא מה קורה כאן ועכשיו".
שימי מקשה:"אבל בכל זאת איך עובדים הצוותים האחרים? טוב מאיתנו? זה חשוב!"

הוא מסתכל עליי כמעט בתחינה, אבל תחינה למה? אני מתאמצת לחשוב מהר. ופתאום מתבהר הענן בראשי - אילו אינם גילויי תחרות, זו הכמיהה למשוב! אותו המשוב שהם הזכירו בתחילת המפגשים! זוהי התשוקה שצצה. היא חשובה, אבל לא לכרגע. לפני סוגיית התשוקות חייבים לברר את סוגיית המחוייבות.

אני שואלת:" למה זה חשוב?"
שימי חושב רגע ואז אומר:"כי אולי נוכל ללמוד מהם".
אני אומרת:"קודם כול נרגעתי, כי לרגע חשבתי שאתה מכוון לתחרותיות לא בריאה. דבר שני, יש דברים שאי אפשר ללמוד מאחרים אלא רק מחוויה אישית. ילד לומד ללכת לא מהתבוננות באחרים אלא בעזרת תהליך של ניסוי וטעייה עד שהוא מצליח לעמוד על הרגליים. האם זה יעזור אם תסביר לו איך להניע את רגליו?!" שימי משתתק. אני חושבת שהוא צריך לעכל את שאמרתי.

אני עוברת ליוני: "מה דעתך?"
יוני אומר:"לא ידעתי ששגיא ביטל מפגשים..."

הופה, יוני נגע בנקודה. כעת זה הצוות מול המנהל. הפרדוקס הראשון צף ועלה. האם הם יעיזו לחפור בנקודה או שיעקפו אותה באלגנטיות. כולם מסתכלים על שגיא. שגיא מרים גבה, מחליק את הבלורית ולבסוף מחייך. הוא אומר:" תקשיבו, אל תיתממו! אתם אומרים לי כל פעם שאין זמן לישיבות האלה, שעוד לא סיימתם את המטלות שהתבקשתם להכין למפגש, שיש לכם הרבה עבודה- אז אני דוחה אותם. אל תשבו פה ותציגו תמונה אחרת!" איזה סללום! לא יאומן! הוא זרק עליהם את כל האחריות ואיכשהוא הוציא עצמו מהמילכוד. הם מגמגמים. הם לא יתעמתו איתו, בטח לא לפניי. הם יאפשרו לו דרך מילוט.

אני משתהה רגע ואז אומרת: " טוב, שגיא, הבנתי. אבל מה דעתך אתה? האם הייעוץ משמעותי לך? האם אתה מסוגל להיעזר בו?"
"בטח, ברור."
"יופי, וכשאתה חושב שמשהו הוא מאוד נכון לעבודה אתה לא חושב שראוי להתעקש עליו?"
"...אאמממ... לפעמים"
"תן לי עוד דוגמה למשהו בעבודה שאתה מכיר בחשיבותו אבל מוותר עליו רק בגלל שהצוות שלך חושב אחרת". כמה שניות של שקט ואני לא מקלה עליו.
"לא עולה לי כרגע משהו בראש"
"ברור שלא! כי אין דבר כזה! אם היה קורה כזה דבר והיית מיישר קו עם הצוות על משהו שלדעתך הוא חשוב ועקרוני הרי שהיית מנהל גרוע. אתה אמור לדעת טוב מהם. אתה אמור לראות פרספקטיבה רחבה יותר ולהפגין חוט שדרה ניהולי ולא להיסחף אחר הצוות". שגיא מרגיש לכוד. או שיודה שהוא מנהל גרוע או שיודה שהייעוץ אינו משמעותי עבורו. אני תוהה איך להמשיך מפה.

שגיא מציל אותי, מחייך שוב ואומר:" אני מוכרח לומר לך כל הכבוד על הכנות ועל שימת הקלפים על השולחן". אני מבינה שזו דרכו לצאת מהסבך. החלטתי שלחצתי אותו מספיק והנקודה הובהרה. כולם מהנהנים בהסכמה ובמרץ רב מדי. אני מנחשת שזו דרכם לפייס אותי.

אבל אז שגיא מסתכל עלי ברצינות רבה ושואל: "אז מה את בעצם אומרת? שאת רוצה לסיים את הייעוץ?"
אני עונה בשקט:"שגיא, למעשה הייעוץ כבר מזמן הסתיים. אתה בלמת אותו. אני כעת רק משקפת לך את מהלך העניינים ואני גם אומרת שככה, בבלימה הזו, היושר המקצועי שלי לא יאפשר לי להמשיך. אני גם חושבת שבאיזה שהוא מקום רצית שהייעוץ יפסק אבל לא רצית להיות התליין. אז כעת הגיע זמן האמת".
שקט מקפיא בחדר. כולם מסתכלים על שגיא ועלי. מבינים שקורה כאן משהו שהם לא ממש שותפים אליו. אני מרגישה את אי הנוחות שלהם. שגיא מהנהן אבל לא מסתכל עלי.

עופר שובר את המתח ושואל:"מה עכשיו, איך ממשיכים?" אני מסתכלת על השעון. זמננו תם.
אני מסכמת: "מה שקרה היום היה לא סטנדרטי במובן זה שנגענו בסוגיות שב"כ אתם מעדיפים לשמור מתחת לפני השטח. זוהי משמעותו של ייעוץ מעמיק. זוהי מהות העבודה שלנו במרחב הזה.
אני מציעה שכל אחד מאיתנו יחשוב על שאלתו של עופר ויגיע למפגש הבא עם הרעיונות והתובנות האישיים שלו. אנחנו נלבן אותם יחד ונחליט לאן פנינו מועדות."
עופר מוסיף:"אני רק רוצה לומר שעבורי הישיבות הללו מאוד חשובות".
אני מבינה. מה שהוא מנסה לומר לי, בעצם, זה שלא הצוות תקע יתד בגלגלי הייעוץ אלא המנהל.
אני מחייכת אליו ואומרת:"יופי! עכשיו רק נותר לברר איך זה יהיה מכאן ולהבא".

אני קמה, אוספת את התיק שלי, כולם עדיין יושבים ומסתכלים עליי. זה לא רגיל. בדרך כלל כולנו מתפזרים יחד. אני חושבת שעוד יש הרבה דברים שלא נאמרו, אבל אני מרגישה שהייתה פגישה טובה. שיש פתח לשינוי. השימוש באסטרטגיית השיח הישיר שאינה טבעית להם השאירה אותם, ובעיקר את המנהל, ללא הכסות שמאחוריה הם אוהבים להסתתר. אין לי ספק שבימים הקרובים הם ישוחחו עוד רבות על כך, וטוב שכך. החלק העמוק והעיקרי של עבודת הייעוץ מתרחש בין המפגשים, בזמן אמת, במרחב העבודה, תוך התעמתות עם הנאמר מאחורי שולחנות המהגוני המהודרים של חדרי הישיבות למיניהם.

אני יורדת במדרגות וחושבת לעצמי שיואל לא הוציא מילה מפיו היום. בדרך כלל הוא לא דברן גדול אבל בסיטואציות מתוחות הוא משתתק כליל. הייתי עסוקה בקידום השיח ולא הקצתי לו תשומת לב. אני רושמת לפני לזכור לפנות אליו בפעם הבאה.

כל קשר בין הדמויות בסיפור לבין דמויות בשר ודם הוא רצוי ומבורך, אך הוא על אחריות הקורא בלבד !

ד"ר ענת קופ שותפה עם יעל דובר לניהול מבט מן הצד – מכון לייעוץ ארגוני (הקליקו לאתר למאמרים ולסיפורים נוספים)