סודות

ד"ר ענת קופ

השקט של הערב זוחל הביתה. זו השעה האהובה עליי. אני מכינה לי קפה חזק וחם. צלצול הפלאפון מקפיץ אותי. על הקו זאב:
"הי, אני מקווה שאני לא מפריע לך"
"זה בסדר, זאב, אני איתך"
"תראי, יש לנו מחר ישיבת צוות, נכון?"
"כן"
"אז חשבנו, אני ורוני, שאנחנו רוצים לדבר איתך לבד, מתי שאת יכולה, אבל לא בעבודה".

אני לא מופתעת. מזה זמן אני מרגישה שיש לצוות מה לומר למנהל, אבל הם אינם מעיזים לפתוח זאת. בחושיו החדים גם המנהל מרגיש שהצוות מוצף, אך הוא לא מאפשר להם שום פתח לשיח על הנושא. אני מבינה שיש כאן איזשהו סימן ראשוני המעיד על בשלות לשיח. אני יודעת גם שיש לטפל בניצוץ הראשוני הזה בעדינות, כי הסיכוי שידעך ויכבה גדול מהסיכוי שימשיך לבעור וודאי גדול מהסיכוי שיחולל שינוי.

אני ממקדת במהירות את ההתלבטות שלי: מחד גיסא, מטרת הישיבות הצוותיות היא לגבש את הצוות בשיח מעמיק ולשם כך הם חייבים ללמוד לדבר, לפתוח דברים וללבן אותם. שיח אישי שלי עם מי מהם יחזק את התקשורות האישיות והחשאיות שאני נלחמת בהם. מאידך גיסא, אני מנחשת שהם רוצים לבטא בקול משהו שעד היום טרם ביטאו. אם זה אכן כך, טוב יהיה שאשמע אותם ואעביר להם חוויית "מותר" ו"לגיטימי". חוויה כזו תאפשר להם לשוב על המסר במרחב הצוותי מבלי לחשוש ש"השמיים עלולים ליפול".

הבקשה לקיים את השיחה עמי מחוץ למקום העבודה היא סימלית. הם רוצים להשאיר את השיחה הזאת מחוץ להקשר; בשטח האפור; המשאלה הסמויה היא שאם השיחה לא תעלה יפה ניתן יהיה להשאירה בחוץ מבלי שתשפיע על המרחב המקצועי השוטף. אבל זה, שוב, מחזק את ערוצי התקשורת הפתלתלים. אני מחליטה לנצל את הערוצים הללו, המוכרים להם, שבהם הם חשים בנוח, לתועלת פיתוח הצוות בטווח הארוך.

ואז אני אומרת:
"אני מבינה שיש לך ולרוני משהו רגיש לספר לי".
"לא לספר לך משהו ספציפי, יותר לדבר איתך על הדברים".
אני מציינת לעצמי שזאב עושה אבחנה יפה ומצליח למקד את הצורך שלו. לפני שאני עונה זאב מוסיף:
"וגם חשוב שתדעי שהשיחה הזו סודית".
"אתה מתכוון סודית במובן שאני לא אמורה לספר עליה לאף אחד?"
"כן"
"אהה... אבל אתם כן יכולים לספר עליה?" זאב צוחק מהצד השני של הטלפון, לא כל כך מבין מה אני רוצה ממנו.
"תראה, זאב, בוא נעשה קצת סדר בדברים. אנחנו כבר עובדים יחד כמה חודשים בניסיון להבנות צורת שיח חדשה בצוות, בכיוון של פתיחת נושאים כואבים, בכיוון של פיתוח יכולות של קבלת משוב והעברת משוב, בכיוון של שקיפות, נכון?"
"נכון".
"שיחה אישית שלי איתכם היא לא ממש בכיוון הזה, נכון?"
"נכון", רגע של שקט ואז הוא מוסיף: "אז את לא רוצה להיפגש איתנו?"
"השאלה היא לא שאלה של מה הרצון אלא של מה הנכון. אם אני אפגש איתכם זה יהיה מתוך מחשבה שאתם רוצים לדבר איתי על משהו שקשה לכם, בשלב זה, לשוחח עליו יחד עם כולם. אבל, אני ארצה לבדוק אתכם, אחרי שנדבר, את האפשרות להביא את זה בפני הצוות".
"אבל אמרתי לך שזו שיחה סודית".

סודות מאפשרים לנו לשמור על האינדיווידואל הנפרד שבַּנו. הם חוסמים התמזגות והיתוך. הם מגן לייחודיות האישית- אני יודע משהו שאתה לא יודע. אני שונה ממך. אני גם יותר ממך כי אני מכיל משהו שאתה חסר אותו. אני גם יותר חזק כי יש לי קלף סודי שבכוחי לבחור אם להשתמש בו אם לאו. אסור לי לנטרל את תחושת הכוח. אני צריכה להשאיר את השליטה בידיהם.

"לא, אמרת לי שאני צריכה לשמור על התוכן של השיחה בסוד ואני אכן אעשה כך; אבל אתם לא חייבים לשמור על הסוד הזה; זה חומר שלכם; תכנים שלכם; רגשות שלכם; אתם יכולים לעשות בהם כרצונכם..."
"כן, ואנחנו בוחרים לשמור אותם בסוד".
"כרגע אתם בוחרים ככה; לא בטוח שמה שנכון להרגע יהיה נכון מחר או מחרתיים. כל מה שאני רוצה ממך זו התחיבות לבדוק, ברצינות ובכובד ראש, את האופציה להביא את נושא השיחה לישיבת צוות ולא להינעל מראש על עניין הסוד. הרי ברור לשנינו שיש מחיר בלפתוח את הנושא ויש גם מחיר בלשמור את הסוד. אני רוצה שנבדוק את המחירים".

זאב לא עונה מהצד השני ואני ממש יכולה לראות אותו מתפתל, מניע את ידיו הארוכות בעצבנות ולועס את שפתו העליונה כפי שהוא נוהג לעשות כשהוא שקוע במחשבות. אני מרגישה צורך להסביר:

"אני אנסח את זה אחרת. לי יש מטרה בעבודה. אני לא עובדת אתכם בייעוצים אישיים אלא בייעוץ קבוצתי, ויש לזה משמעות עצומה, בין היתר המשמעות היא שלא ייעשה שום דבר שיפגע במטרה הזאת, ושיחה אישית מחלישה את עבודת הצוות. אלא אם כן, התנאי הוא שהשיחה האישית מכילה תוכן בעייתי מאוד. בעייתי כל כך עד שהמדבר אינו יכול לפתוח אותו בפעם הראשונה מול הצוות ורוצה להתנסות במרחב מוגן יותר ושם לבדוק מה קורה, מה השפעתו ומה התגובה של הצד השני. ואז אחרי ההתנסות הראשונית הזאת - להביא את הנושא לצוות. כי אחרת אין טעם למפגש שלנו. כי אחרת מה שיקרה שלא רק לכם יש סוד מפני הצוות, אלא גם לי יהיה סוד. ואנחנו מגדילים את מעגל הבעייתיות במקום להקטין אותו. ואתה יותר מכולם צריך להבין על מה אני מדברת אחרי שהתקוממת בישיבה האחרונה על הסודות והרכילויות שמסתובבים במסדרון ואף אחד לא מעיז לפתוח אותם בכנות. ואתה צודק, זה הכרחי כבסיס לעבודה משמעותית".

אחרי הנאום הארוך שלי אני משתתקת. אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי. לפעמים אני מוצאת שקשה להעביר את הרציונל הייעוצי למילים שתהיינה ברורות לאזני הנועצים.

זאב אומר: "אוף, למה הכול כל כך מסובך אצלכם? בסך הכול קפה! חשבתי שיהיה יותר קל איתך". אני צוחקת בקול, הוא צודק. מהעיניים שלו לפעמים קפה הוא רק קפה.

"אני רוצה להקל עליך אבל לא במובן שאתה חשבת עליו אלא במובן זה שאני אעזור לך לעבד את המסר והתחושות ולנסח אותם כך שתוכל להביא אותם לצוות מבלי שזה ישמע מאיים". אני נמנעת מהמילה סוד. יש לה משקל סגולי מפחיד. אחרי רגע אני מוסיפה:
"בעצם, אפשר לראות את ההצעה שלי כמו סימולציה. סימולציה שמקדימה את השיחה האמיתית".
"את מנחשת במה המדובר?"
"מנחשת. אבל לא זו הנקודה כרגע. מה אתה אומר על ההצעה שלי?"
"אני הולך על זה".
"ואתה גם מעדכן את רוני ומסביר לו שההסכם שלנו כולל גם אותו".
"כן, בטח".

אחרי בדיקת יומנים קבענו יום, שעה ומקום. אני מותשת. תחילתו של ייעוץ הוא כלימוד שפה חדשה וזרה, ממש דרך האלף-בית. אני גם מותשת מהקולות המנוגדים שבתוכי. האם אכן זו הזדמנות שתצליח? מתי על היועץ לשמש מכל סופג ומתי עליו לסרב לפעול ככזו? מתי עליו לשמור סוד ומתי חובתו המקצועית מכתיבה לו לשתף בו? מתי יש להיצמד לכללי העבודה ומתי נכון לסטות מהם? ולבסוף, מתי נכון להסביר הכול לנועץ ומתי יש להובילו בצעדים מדודים תוך שמירה על מידה מסוימת של... סוד...?

אני נזכרת בקפה שעל השיש. לגימה קטנה מגלה לי שהוא כבר קר. תוך כדי מזיגת כוס נוספת אני מחייכת לעצמי בציניות, מוצאת שאני מקשה על עצמי פעם אחר פעם. הלוא יכולתי לסרב למפגש וחסל התלבטות. אני מוצאת נחמה פורתא במחשבה שלפחות כעת זאב כבר יחשוב פעמיים לפני שיתקשר אליי שוב בהצעה שכזאת.

כל קשר בין הדמויות בסיפור לבין דמויות בשר ודם הוא רצוי ומבורך, אך הוא על אחריות הקורא בלבד !

ד"ר ענת קופ שותפה עם יעל דובר לניהול מבט מן הצד – מכון לייעוץ ארגוני (הקליקו לאתר למאמרים ולסיפורים נוספים)