חוזק....חולשה....חוזק

ד"ר ענת קופ

- "הי, כדאי שתשימו לב לרעיון של מושיקו, הוא מאוד מעניין"
אני רומזת לכיוון של האסטרטגיה הרצויה. כל הארבעה מרימים אלי את העיניים, מסוקרנים. מושיקו מהנהן בראשו בשביעות רצון ומחייך אל שאר חברי הקבוצה.
לפתע שלומי רוטן:

- "יופי, אני כבר העליתי את הרעיון הזה קודם אבל את שומעת רק את מושיקו, זה בטח בגלל שאני הטיפוס המפריע"
אני פונה לשלומי ואומרת:

- "לא שמעתי אותך קודם אבל העיקר זו עבודת הצוות שלכם- אז תגבשו אסטרטגיית פעולה מתאימה ותתקדמו".

אני מתרחקת מהם ומסתכלת על האולם. אנחנו בשיאה של סדנת ניהול. המשתתפים מחולקים לקבוצות בנות ארבעה משתתפים וכרגע הם בתהליך התמודדות עם תרגיל מנהיגות. כל הראשים רכונים וכולם מרוכזים להפליא. נותרו עוד כ- 10 דקות לסיום הדיונים ואז נעבור על האסטרטגיות וננתח אותם.
אני הופכת בדברים שאמר לי שלומי. ברור שהוא ניסה לאמר לי משהו עמוק. מזה מספר שבועות שאני מרגישה ששלומי נאטם בפני. במהלך הייעוצים האישיים שלנו הוא סגור ועונה לאקונית לשאלות הישירות שלי. נדמה לי שהדברים שאמר כעת הם קצה חוט להבנת כעסיו. העובדה שאמר אותם לפני הקבוצה ולא במרחב הייעוץ האישי- גם היא מצביה על משהו שעלי לפענח. אני נודדת במחשבותי מספר שבועות אחורנית בניסיון לסרוק את האירועים ולהבין מהיכן הכל צמח. אני נזכרת שבמפגש הראשון של הסדנא שלומי וצחי ישבו יחד. הם לא חברים קרובים ויש להם היסטוריה של קשרים מורכבים ובכל זאת משהו חיבר ביניהם. באותו מפגש שלומי וצחי לא היו מרוכזים, היה להם קשה לשבת יום שלם ולשמור על צלילות והם היו קולניים והפריעו. הערתי להם מספר פעמים. אחרי כל הערה הם היו נרגעים למספר דקות ושוב חוזרים להפריע. בסיומו של אותו היום שוחחתי עם צוות היועצים שלי וניתחנו את אירועי היום בסדנא. גם התנהגותם של שלומי וצחי זכתה לתשומת ליבנו ועלתה לדיון. אני משחזרת את האירוע ואת התחושות שלי באותו מפגש. כעת, במבט לאחור, נראה שהחיבור בין צחי לשלומי נבע מתחושות שליליות שעיקרן תחושות תסכול ארגוניות ושההפרעות שלהם היו פועל יוצא של אותן תחושות שבאו לידי ביטוי במעין "מרד".
נועצים לרוב אינם יוצאים למרד גלוי אך הם מותחים את גבולות ההתנהגות עד כדי אבסורד. כשנועץ חש שהמערכת לא נהגה בו כראוי ובהגינות הוא מאמץ את אותה הדרך ואף הוא בוחר שלא לנהוג כראוי כלפי הללו שנדמים בעיניו לנציגי המערכת. תפקידו של יועץ ארגוני נתפס באופן ברור כנציג המערכת ולכן צפוי שהתנגדויות מערכתיות יופנו כלפיו. זאת ועוד, ישנם תסכולים ותחושות שלא ניתן באופן ישיר להפנות אל האובייקטים המתסכלים, בעיקר כשהללו ממונים, היות והסנקציה האפשרית כבדה מידי. לכן הללו מתועלים לרוב לכיוון לגיטימי יותר ומאיים פחות. היועץ הארגוני הוא דמות כזו וחלק מתפקידו הוא הכלת התסכולים ועיבודם.
אבל, בכך לא מסתיים מה ששלומי ניסה לאמר לי. הוא אמר : "הרי אני הטיפוס המפריע"- אבל זה ברור לשנינו. שנינו היינו במפגש ההוא, אז מה בכל זאת חדש כאן?
"הטיפוס המפריע"- זה לא מינוח בו אני השתמשתי כשהערתי לשלומי ולצחי במפגש הראשון.
אני חושבת על האפשרות שמישהו מצוות היועצים שוחח עם אחד מהם והשתמש בביטוי הזה שחוזר אלי כעת. היועץ האישי של צחי הוא יאיר. סביר שבאחת משיחותיהם האישיות עלה נושא התנהגותם במפגש הראשון והם ניתחו אותו. גם סביר שלאחר מכן צחי יידע את שלומי בנאמר. שלומי הסתובב טעון מספר שבועות ולא מצא דרך להעלות זאת בפני ולכן כעת זה מתפרץ. מעניין שהוא חש בטוח יותר להעלות זאת בקבוצה. הוא זקוק לביטחון ולכוח שחבריו מקנים לו ובנוסף לכך הערה במרחב קבוצתי לא תניב את אותה התייחסות מעמיקה ממני. כך שלומי הצליח לשחרר תסכול, הצליח להעביר מסר, אך גם הצליח למנוע ממני דיון מעמיק בסוגיה. נוגע לא נוגע.
אני מסתכלת על השעון. תם זמן הדיונים הקבוצתיים.
אני פוסעת לחזית האולם ומתרכזת כל כולי חזרה בכאן ובעכשיו.
לאחר 3 ימים אני מגיעה לחדרו של שלומי לישיבת צוות.
בתום הישיבה אני מתעכבת ושואלת את שלומי אם יש לו מספר דקות כי אני רוצה לשוחח עימו.
שלומי מפטיר כלאחר יד :
- "כן, בטח"
הוא מזרז את אחרון המשתתפים בישיבה, סוגר את בדלת ומתיישב לידי. צד לצד. זה סמלי למדי. שלומי אינו יוצר עימי קשר עיין ואני מבחינה כמה עמוק הוא פגוע. אחרי כמה שניות של שקט אני פותחת:
- "שלומי, אני יודעת שאתה כועס והייתי רוצה לדעת למה"
שלומי אוסף את רגליו הארוכות, מסתכל לכיוון השני ואומר:
- "כן, נכון, אבל אני לא ניסחתי לעצמי את זה במילים ואני עדיין צריך לחשוב על זה".
אני מחליטה להמשיך:
- "טוב, אני אצייר לך מה אני רואה מהכיוון שלי, טוב?"
הנהון ראש מהיר מצידו ואני פורסת את היריעה:
- "אנחנו כבר עובדים יחד במשך שנתיים. כשהתחלנו את התהליך הייעוצי היית סקפטי וציני. הבנתי שאתה זקוק לזמן כדי להשתחרר מהתנסויות בעיתיות בעבר, כדי לאפשר לעצמך להפתח, כדי לפתח עימי מערכת אמון. התאמתי את עצמי לקצב שלך. לא לחצתי, לא דחפתי, אבל הייתי כל הזמן דרוכה כדי לקדם מהלכים בהתאם ליכולת ההכלה שלך. אבל, בנוסף לכל זאת, בעיקר בעיקר האנרגיה שלי הושקעה בלהילחם עלייך. בלא לאפשר למערכת לוותר עלייך. בלקנות עבורך זמן שיאפשר לך שינוי. ואכן זה הוכיח את עצמו וכברת הדרך שעשית היא עצומה. ופתאום אתה כועס עלי ואפילו אינך פותח זאת איתי. אני מרגישה שהשלב הזה מאוד עקרוני וכדאי שנדבר עליו, גם כדי לאוורר את האמון בינינו וגם כדי לא לתקוע את מהלך העבודה".
שלומי עדיין מסתכל על נקודה עלומה בקיר שלשמאלו. גופו דרוך, הוא קשוב ואני מרגישה שמחוללת בו מלחמה פנימית- למנף את ההזדמנות, להגיב, לשתף ולהיפתח- או שמא לנהוג בדפוס המאפיין אותו, להסתגר, לשמור בבטן ולהתרחק מכל חשיפה או הבעת חולשה.
אני ממשיכה:
- "שלומי, ברור לך שאם לא נדבר נתחיל לרקוד טנגו וכרגע אנחנו בשלב בו אנו נסוגים שני צעדים אחורה".
שלומי מסתובב אלי לאט, לאט. עוברות כמה שניות של שקט והוא קם ומתיישב מולי. עוברת עוד שניה והוא מישיר אלי מבט. עיין בעיין. אני יודעת שהאפשרות לשוחח ניצחה. שקט בחדר ורק רעש המזגן חותך את האוויר.
- "נפגעתי ממך"
- "אני רוצה שתסביר"
- "את זוכרת את המפגש שהפרעתי? אז במקום להעיר לי באותו רגע, קיבלתי הערה מצחי שקיבל הערה מיאיר. לקח לי כ"כ הרבה זמן לבנות איתך מערכת של אמון ואני מרגיש שקיבלתי כוויה איומה".
אני מקשיבה לו ושומעת את הילד שמתחת לגבר המגודל שלפני.
הוא נחשף, הוא מדבר על קושי ועל חולשה ולמרות שהוא תולה בי את האשמה הוא בעצם אומר שהוא זקוק למערכת אמון, שהוא זקוק למרחב מוגן, שהוא כמהה אליו ושזה נלקח ממנו. אני גאה בו. אני יודעת שזו התנסות חדשה עבורו ושהוא גייס לשם כך תעצומות נפש. אני חליטה לגעת בסוגיה העקרונית בסוף וכעת להתרכז בתוכן הקונקרטי:
- "שלומי, תראה, בו נעשה קצת סדר בדברים. ראשית אני הערתי גם לך וגם לצחי בזמן אמת מספר פעמים. נהגתם לא כשורה ולא בצורה שמכבדת את שניכם. שנית- נגעת בנקודת הפרדוקס הייעוצי. ישנו פרדוקס גדול מאוד בנושא החיסיון של היועץ. מה חסוי, מה גלוי, מה נשמר, מה עובר. זו דילמה יומיומית מורכבת ומסובכת. לו האירוע קרה בחדר סגור ביני ובינך בלבד, אני יכולה להניח שהכוויה שלך מוצדקת ואפילו להזדהות איתה. אבל האירוע המדובר קרה באולם בו נכחו 20 משתתפים. זה אינו מרחב מוגן וקשה לצפות שמי מהנוכחים, כולל אני כיועצת, יניח שכל הנאמר במהלך היום הוא חסוי. ונקודה שלישית למחשבה- אני חושבת שאתה כועס עלי באמת, אבל שחלק מהכעס שאתה מפנה אלי הוא כעס על עצמך. אתה יודע שלא נהגת כראוי ותה גם יודע- כבוגר וכמנהל- שעלייך לקחת אחריות על ההתנהגויות שלך. וכשקיבלת שיקוף להתנהגות שלך מגורם שלישי פתאום היה לך קשה לראות את עצמך כך ובטח קשה לקחת על זה אחריות. אז הכי קל זה לכעוס על השליח שבמקרה הזה הוא אני".
שלומי מסתכל עלי בריכוז, גופו נוטה קדימה, הוא לא זז, לא מהנהן, מבטו קפוא. הוא אינו יודע איך להגיב ועל מה. אני מניחה ששאלה תקל עליו :
- "אבל בינינו, שלומי, האם השיקוף לא עזר לך מהבחינה הזו שהוא מעמת אותך עם ההכרח לקחת אחריות על ההתנהגויות שלך?"
- "לא, חשבתי על זה הרבה אח"כ וזה לא קשור".
- "היית חושב על זה הרבה גם בלי ההערה של יאיר שהיגיעה דרך צחי?"
- "כן!"
הוא עונה מהר מידי ואני לא מרפה :
- "נניח שבמפגש הראשון בהדרכה אכן היה קורה מה שאירע. הפרעתם, הערתי לכם, היום הסתיים וזהו. אין הדים אח"כ, אין שיחה ואין הערות מאף אחד. סביר להניח שהיית ממשיך הלאה כרגיל, לא?"
- "סביר"
- "אז ההערה כן הניבה משהו חדש. כן הכריחה אותך לחשוב, כן יצרה עבודה אישית שלך על מה היה ועל מה ראוי שיהיה?"
- "כשאת מציגה את זה ככה אז כן, זה עשה לי משהו. ובכל זאת אני חושב שלא היית צריכה להעביר מידע. איך אני אבטח בך מעכשיו והלאה?"
שלומי מסתכל עלי כמעט בתחינה, רוצה שאפתור לו את הסוגיה הסבוכה.
- "שלומי, תראה, אין לי נוסחת פלא. התהליכים שאתה עובר בייעוץ הם מורכבים ולכן הם גם מאוד משמעותיים. אתה צריך לבטוח המקצועיות שלי וביכולת שלי לעשות הבחנה בין מה שחסוי לבין מה שגלוי. אתה צריך גם לבטוח בעצמך וללמוד לקחת אחריות על ההתנהגויות שלך. ואתה גם צריך לבטוח בשנינו כדי לפתוח עימי נושא טעון בכל פעם מחדש על מנת שלא יהפוך להיות מוקש בדרך אלא יהפוך להיות כוח ללמידה ולצמיחה. בלי שיח על הדברים לא נוכל לעשות עבודה משמעותית ולא נוכל להתקדם."
- "טוב, את יודעת שזה קשה לי ואני בדרך כלל שומר בבטן"
- "בגלל זה אני מחדדת לך את הדברים"
- "מה עכשיו?"
הנטייה הגברית לקונקרטיות מגיחה מיידית לאחר פרק זמן של שיח נפשי. הקונקרטיות מאותתת על גבול הסיבולת ואני ערה לה מאוד. היא סמן משמעותי בעבודה הייעוצית. אני חוזרת לנקודה העקרונית מכיוון רך יותר, אישי יותר :
- "זה בסדר לך שפתחתי את הנושא?"
- "אם לא הייתי חושב שזה בסדר לא הייתי משתף פעולה ומדבר איך כבר שלושת רבעי שעה".
- "אז מה שאתה אומר זה שאתה מרגיש שפירקנו את המטען?"
- "כן, אבל אני עוד צריך להתנהל בזהירות להבא"
אני קמה, אוספת את התיק ומחייכת:
- "זהירות זה טוב, פזיזות זה רע"
שלומי נשאר ישוב כשאני עושה את הדרך לדלת. הוא עדיין מהורהר. אני חושבת שאין לו מושג איזו כברת דרך משמעותית הוא עשה בעקבות האירוע שהוא לכאורה מינורי.
כשאני הולכת לכיוון הרכב אני חושבת לעצמי שבכל פעם מחדש אני נדהמת להיווכח בצורך הגברי בהגנה. למרות זאת מרגע זה כללי המשחק משתנים- עד היום אפשרתי לשלומי לנתב את קצב הייעוץ, מהיום אני דוחפת. באופן פרדוקסאלי, מהרגע שהוא הפגין חולשה וביטא צורך, הוא חזק דיו להתמודד עם רף דרישות גבוה יותר.

כל קשר בין הדמויות בסיפור לבין דמויות בשר ודם הוא רצוי ומבורך, אך הוא על אחריות הקורא בלבד !

ד"ר ענת קופ
יועצת ארגונית ומנהלת שותפה ב"מבט מן הצד", מכון לייעוץ ארגוני.