ערב.

אני בדרכי הביתה אחרי יום עבודה וכל שאני מייחלת לו כרגע הוא מקלחת חמה.

הפלאפון מצלצל והרכב מתמלא בקולו הסמכותי של מאור.

-         "הי, מה שלומך?"

-         "טוב, מאור", אני עונה.

מאור ואני אמורים להיפגש מחר בצהרים. מאור הוא יו"ר הדירקטוריון של חברה אותה אני מלווה כיועצת מזה כשנה וחצי. מאור מתעניין ומעורב ואחת למספר שבועות אנחנו יושבים לעדכון והיערכות. מאור אישיות חזקה, דומיננטית ודיפלומטית והוא מאוד אוהב כשהמציאות מתנהלת לפי רצונו ושהסביבה מיישרת קו עם דעתו. לא פעם חזיתי בתגובותיו כלפי עובדים שחלקו על דעתו. התוקפנות השקטה שהפגין החזירה מייד את המתנגדים ל"תלם", כהגדרתו. לא פעם אמרתי לו שכדאי להישמר ולהיות בצד שלו ולא מולו.

אני חושבת לעצמי שאולי מאור התקשר כדי לדחות את המפגש מחר, אבל מיד אני נדרכת, הרי במקרה של שינוי המפגש מזכירתו מתקשרת אלי. אם כך העניין אחר.

-         "איפה את?", שואל מאור.

אני לא אוהבת את השאלה. שאלות מסוג זה הן אישיות ולכן אינן מתאימות ליחסים ייעוציים. במקום לענות לו בציניות ששאלה כזו רק בעלי רשאי לשאול, אני מחליטה לסמן אחרת את הגבול:

-         "אתה בטח מתכוון לשאול אם אני יכולה לדבר?"

מאור צוחק:

-         "נכון, זה בדיוק מה שהתכוונתי".

-         "אם כך, אני לבד ואתה יכול לדבר".

מאור, כהרגלו, מדלג על סמול-טוק ומייד מגיע לעניין:

-         "טוב, תקשיבי, אני מעדיף שאת הפגישה שלנו מחר נדחה לשמונה וחצי בערב".

אמירה אופיינית, מנוסחת בקיצור, בלא הסבר ובאופן שאינו מותיר ברירה לצד השני. אני כמובן לא מסתפקת בכך:

-         "למה?"

-         "כי הספקים החדשים מגרמניה יבדקו מחר שוב את המכשירים והם רוצים שאהיה נוכח וזה יימשך עד הערב".

-         "וזה משהו שרק כעת נסגר?"

אני יכולה לשמוע את חוסר סבלנותו של מאור כלפי מה שהוא וודאי רוצה לתפוס כטרחנות שלי כשהוא עונה:

-         "תני לי קצת קרדיט!".

-         "טוב, קח קרדיט", אני מחייכת כדי לשחרר מעט את האווירה, "אבל מחר בערב אני לא יכולה".

-         "אבל אנחנו חייבים לשבת ואי אפשר לדחות יותר".

מאור משתתק ומחכה לתשובתי. אני ממשיכה לשתוק. שתיקות הן שדה קרב לא פחות משמעותי מחילופי מילים. תוך כדי שתיקה אני עדיין עסוקה בשאלה למה מאור התקשר אלי כדי לדחות את הפגישה ולא, כפי שקורה תמיד, מזכירתו. אחרי מספר שניות של שקט מאור שואל:

-         "את שם?"

-         "כן"

-         "נו, מה את אומרת?", הוא דוחק בי.

-         "אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע?"

-         "בטוח", הוא עונה בשחצנות.

 

 

 

 

 

כשאני שומעת את הטון השחצני הזה , אני נזכרת בשיר "שני יסודות" של זלדה:

"הלהבה אומרת לברוש

כאשר אני רואה

כמה אתה שאנן

כמה עוטה גאון

משהו בתוכי משתולל..."

 

שיר מדויק להפליא. אני מחזירה את מחשבותיי לשיחה.

 

-         "קצת פרספקטיבה", אני פותחת, "בשלושת השבועות האחרונים דחית שתי פגישות שלנו ברצף. הקביעות החדשות היו בכפוף ליומן שלך. כזכור, אף אחת מהן לא התקיימה בסופו של דבר. כעת אתה דוחה את פגישתנו בשלישית, ערב קודם ו...

-         "טוב, הבנתי אותך", מאור חותך אותי בברוטאליות, "מה את מציעה כעת בלי לחפור במה שהיה".

-         "מה אתה מציע?", אני מחזירה את הכדור למגרש שלו.

-         "אני מציע שנפגש מחר בערב, אם לא נוח לך בשמונה וחצי אפשר מאוחר יותר".

 

אני חוששת שאני מתחילה להבין משהו. אני עדיין לא בטוחה ומחליטה לבדוק את הכיוון הזה.

-         "אתה יודע ההצעה שלך מאוד מפתה. להגיע בחושך לחניון הלא ידידותי שלכם, לחנות לבד, לשמוע את העקבים שלי בחושך עד למעלית, לעלות במעלית בבניין נטוש בלילה וללכת את כל המסדרון הארוך עד לחדר שלך...לא ממש נראה לי".

-         "יופי, עוד יותר טוב, נפגש באיזו מסעדה, אני צופה שאהיה רעב מאוד ואז אוכל לאכול בזמן שאנחנו מדברים".

מאור מנסה להישמע קליל ולדבר על אופציית האוכל הנשמעת, לכאורה, הגיונית, אבל אצלי כל הנורות האדומות נדלקות. אני גם מבינה כעת מדוע מזכירתו לא התקשרה אלי. מאור מושך לכיוון האישי. היות ומאור הוא ישיר אני מחליטה ללכת על הסגנון שלו:

-         "מאור, אני יכולה לשאול אותך משהו?"

-         "מה?"

-         "זה נשמע כאילו אתה קובע איתי.. דייט?"

אני שומעת את מאור נדרך.

-         "וואו, איזו פרשנות, למה את עושה סיפור מכל דבר, בסה"כ הצעתי שנאכל משהו ביחד, כך נראות מרבית הישיבות העסקיות שלי".

-         "כן, נכון, אבל עם גברים ובצהרי היום".

שקט בצד השני. אני ממשיכה:

-         "מאור, תקשיב, ראשית אמרתי לך שמחר בערב אני לא יכולה, שנית אני מעדיפה להגביל את יום עבודתי לשעות המקובלות, וודאי אם זה אינו מקרה חירום, שלישית הסיכוי שאמצא את עצמי יושבת עם נועץ, בשניים, במסעדה, בשעות הלילה, הוא די קלוש."

-         "אפילו לא איתי?"

-         "זה לא קשור אלייך, זה עניין עקרוני ואשמח אם תכבד זאת".

שוב שקט ואני מניחה שמאור שוקל איך לצאת מהפלונטר הקצת לא נעים הזה..

-         "טוב, תקשיבי, תגיעי מחר בצהרים ואמצא את הזמן לשבת איתך".

אני מחייכת לעצמי. בנסיגה הזו, ובאופציה שהפכה פתאום לאפשרית, מאור הסגיר סופית את כוונותיו.

-         "טוב, אז נתראה מחר", אני רוצה לסיים את אי הנעימות הזו.

-         "כן, ובבקשה, מבחינתי סגרנו את העניין ואני לא מעוניין לדבר על זה יותר"

-         "ביי, מאור", אני סוגרת בלי להתחייב על כלום.